ג'אז בטרזין - פריץ וייס והגטו-סווינגרס

כשאני עוצם את עיניי אני יכול עדיין לשמוע את צלילי הג'אז בסגנון בני גודמן שבוקעים מהקלרינט של וייס''..כתב אריך ווגל, ניצול מחנה טרזין

 

פריץ (בדריך) וייס, נולד בפראג ב-28.09.1919 למשפחה יהודית. מגיל צעיר נמשך למוזיקת ג’אז. הג’אז המסורתי שהתפתח בניו-אורלינס, ה’דיקסילנד’ ואחר כך הסווינג, היו אז פופולרייים מאד באמריקה ואירופה. כחובב ג’אז, וייס רכש תקליטים רבים ומהר מאד החליט לממש את אהבתו למוסיקה והחל לנגן בכלי נשיפה. בתחילה בחצוצרה ולאחר מכן בקלרינט ובסקסופון. וייס הצעיר גילה כישרון בלתי נידלה במסגרת תזמורת בית-ספרו ולאחר מכן הפך לנגן מוביל בתזמורת הג’אז המפורסמת של אמיל לודוויק בפראג. בנוסף על היותו נגן מוביל בגיל כה צעיר, כתב וייס את עיבודי הג’אז של התזמורת, והקדיש מזמנו ללמד את חבריו לתזמורת את מיומנות האלתור בג’אז. חבריו לתזמורת תארו אותו כעילוי.

עליית המשטר הנאצי לשלטון ב-1933, שינתה את פני הדברים. הג’אז באירופה היה מזוהה עם היהודים, ותואר על ידי הנאצים כ”מוסיקה מנוונת של תתי האדם היהודים”. הנאצים אסרו על נגינת ג’אז. תחילה הודרו הנגנים היהודים מן התזמורות השונות, ולאחר מכן נאסר עליהם כלל לנגן. את חזרות התזמורת נאלצו וייס וחבריו לקיים בהחבא בבית היתומים.

בשנת 1942 נלקחו פריץ וייס ומשפחתו למחנה הריכוז טרזין, אולם גם שם הג’אז מילא את חייו. וייס חבר לתזמורת הג'אז היהודית במחנה ‘הגטו-סווינגרס’, לקח על עצמו את ניהולה ואף הקים הרכבים נוספים כחמישייה ושלישיית ג’אז.

הנאצים איפשרו את חיי התרבות ומוסיקת הג’אז במחנה הריכוז כאמצעי תעמולה וכהסחה. הרכבי הג’אז ניגנו ב”קפה” שבמחנה. וייס המשיך לכתוב במקביל את עיבודי הג’אז לתזמורת של אמיל לודוויק בפראג והבריח את דפי התווים מחוץ למחנה הריכוז באמצעות שוטר צ’כי, תוך סיכון חייו שלו. אם היה נתפס היה מוצא להורג.

התנאים במחנה היו קשים ביותר: רעב כבד, תנאי תברואה ירודים, צפיפות עצומה, ומחלות שונות כגון טיפוס, שחיסלו כרבע מאוכלוסיית היהודים במחנה. בתוך כל זה בקעו הצלילים השמחים, האופטימיים, האנושיים, של תזמורת הג’אז היהודית, הגטו-סווינגרס.

ב-28.09.1944 ערכו הגרמנים סרט תעמולה במהלכו ניגנה תזמורת הגטו-סווינגרס בפני היהודים במחנה. 'זה היה נראה כמו פסטיבל ג'אז קיצי לכל דבר', כתב אריך ווגל.

הסרט שנקרא 'טרזין', כונה בציניות על ידי היהודים 'הפיהרר נתן עיר ליהודים'. מיד בתום הסרטתו נשלחו חברי תזמורת הגטו-סווינגרס, למחנה ההשמדה אושוויץ. בהגיעו לסלקציה, נבחר פריץ וייס לעמוד בטור הכשירים לעבודה, אך בחר לחבור לאביו הזקן, בטור האחר.. שניהם נרצחו בתאי הגזים. יום הולדתו ה-25 היה יום מותו

מייקל זוורין תיאר בספרו ‘סווינג תחת משטר הנאצים: ”פריץ וייס הכישרוני והאהוב שלנו

אחד מנגני הג’אז הטובים ביותר שידעה אירופה

ג'אז בטרבלינקה - ארתור גולד

כשעמדנו במסדר, גולד הקסים אותנו עם המנגינות הישנות שלו בתוך הצחנה המתוקה והמבחילה של גופות מתפוררות. כל מה שנשאר ממשפחותינו ואהובינו, זכר אחרון לעם היהודי, הושמד בתאי הגזים, כתב סמואל וילנברג אסיר מחנה טרבלינקה.
ארתור גולד, מוזיקאי ג'אז ומלחין יהודי, היה בשיאה של קריירה מוזיקלית מבטיחה כאשר גרמניה הנאצית פלשה לפולין.
גולד נולד בשנת 1897 בפולין. בנם של מיכאל והלנה. בשנות ה-20 הוא הקים תזמורת ג'אז שהפכה פופולרית מאד, ובשנות ה-30 רכש לעצמו שם כמלחין וכמבצע. גולד למד מוסיקה בלונדון, והקליט עבור חברת התקליטים 'קולומביה'. הביקוש לתזמורתו במועדונים היה רב
 
 
.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  
.
 
גולד נשלח לגטו וורשה ב-1940 שם ניגן במסעדת נובוצ'סנה. בשנת 1942 נשלח לטרבלינקה. כאשר הגיע לטרבלינקה כבר היתה תזמורת ג'אז יהודית חובבנית קטנה שניגנה לקציני האס.אס ובזמן עינויי ורצח היהודים במחנה. כאשר מפקד המחנה שמע על בואו של המאסטרו הורה לו להכנס לתפקיד מנצח התזמורת ולהפוך אותה ל'משמעותית' יותר. כלי נגינה לא חסרו במחנה.. גולד שהחל לנגן בטרבלינקה בטריו, פיתח תזמורת ג'אז, שילב זמרים
ואף הלחין שירים וביצע אותם עם ההרכב. אחד השירים נקרא שיר טרבלינקה
מפקד המחנה נעדר מספר ימים וכשחזר הודיע לגולד שהביא מספר תקליטי גרמופון שלו. עבורינו זו היתה הוכחה שהיה בגטו וורשה, אך עבור גולד זה היה דבר אחר לחלוטין. גולד ניגש אליי, קולו נחנק מאושר, וסיפר בהתרגשות שתקליטי הג'אז שלו נמצאים בטרבלינקה.. לא רציתי להחזירו למציאות הטרגית, הנחתי לו לרחף, כתב וילנברג

ארתור גולד ותזמורתו נרצחו בידי הגרמנים בזמן התקוממות אסירי המחנה באוגוסט 1943

טנגו המוות בינובסקה

מחנה ינובסקה החל את דרכו בשנת 1941 כמחנה עבודה בכפייה והתרחב למחנה ריכוז ששימש כתחנת מעבר לשילוחם של היהודים למחנות ההשמדה. התנאים במחנה תוארו כברברים במיוחד ויהודים הוצאו להורג בשיטות איומות. משנת 1943 הפך ינובסקה למחנה השמדה לכל דבר וענין. אלפי יהודים הוצאו להורג במחנה ובסביבתו, בעיקר שארית הפליטה של יהודי לבוב, כאשר מפקדי המחנה משתתפים באופן פעיל ברציחתם.

תזמורת מחנה ינובסקה הורכבה מאסירי המחנה היהודים, בהם מוזיקאים ידועי שם כמו פרופ' לבובסקי מנהל הקונסרבטוריון בלבוב, ויעקב מונד, מנצח האופרה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בזמן העינויים, עבודות הפרך, וההוצאות להורג, נוגנה תמיד מוסיקה על ידי התזמורת.

הגרמנים הורו לתזמורת לנגן תמיד את אותה המנגינה. האסירים כינו אותה - טנגו המוות.

לקראת שיחרורה של לבוב ע"י הצבא האדום, העמידו הגרמנים במעגל את נגני התזמורת בזמן ששומרי המחנה הקיפו אותם ופקדו עליהם להתחיל לנגן את טנגו המוות. ראשון, הוצא להורג מנהל התזמורת יעקב מונד. אחריו הוכנס בכל פעם מוזיקאי אחר מהתזמורת למרכז המעגל, הניח את כלי הנגינה שלו על הארץ, התפשט לגמרי, והוצא להורג בירייה בראשו. בתמונות: תזמורת ינובסקה

קונצרט הג'אז של ליליפוט

משפחת אוביצ'י (אוביץ') היתה משפחת הגמדים הגדולה ביותר שנרשמה אי פעם.

הם היו גם המשפחה היהודית הגדולה ביותר ששרדה באושוויץ - שנים-עשר בני משפחה. המשפחה במקור מטרנסילבניה. ראש המשפחה, שמשון אוביץ', נולד ננס ב-1868.

הוא עבד כבדרן בחתונות ולאחר מכן הפך לרב נודד. הוא התחתן עם אשה בשם בלנקה, שילדה שני ילדים גמדים, לפני שנפטרה בגיל 26. שמשון התחתן בשנית עם בתיה, שילדה שמונה ילדים נוספים, חמישה מהם היו גמדים ושלושה היו בגובה ממוצע. שמשון נפטר בשנת 1923, ובנו אברם החליף אותו כבדרן. עובדת היותם גמדים מנעה מהם לעשות כל עבודה פיזית. גובהם היה כ-90 ס"מ בלבד. האם בתיה, דחקה בילדיה לחפש מיומנות משותפת, כדי שיוכלו להתפרנס יחד ללא צורך להסתמך על טוב לבם של זרים ולמנוע נידוי או בידוד חברתי. הילדים הקימו את האנסמבל המוסיקלי שלהם, שנקרא: קונצרט הג'אז של ליליפוט. הם ניגנו בכלי נגינה קטנים של ילדים, ושילבו מוסיקה וקומדיה תוך שהם מופיעים ברחבי מזרח אירופה. בעוד שבעת הגמדים ניגנו, בני המשפחה הממוצעים עזרו מאחורי הבמה. בעקבות כיבוש הונגריה בידי גרמניה הנאצית, האוביצ'ים גורשו לאושוויץ. בני המשפחה הגיעו למחנה שם עברו התעללות ועינויים בידיו של יוזף מנגלה. התעניינותו של מנגלה באוביצ'ים אפשרה להם לשרוד באושוויץ. לאחר השחרור ב-1945 עברה משפחת אוביץ' לברית המועצות. הם חזרו לכפרם באוגוסט 1945, וב- 1949 הם עלו לארץ ישראל והתיישבו בחיפה, חידשו את הלהקה והמשיכו להופיע עד פרישתם ב -1955. על המשפחה נכתב ספר בשם: בליבנו היינו ענקים.