הרים וסיפורים - הבלוג של שי ברנר

מה עושה אציל איטלקי עם לב שבור על פסגת הר גראן זברו?י

מופע סתיו מרהיב של יערות מוזהבים ופסגות מושלגות קידם את פניי בתחילת המסע שלי לשמורת הטבע סטלביו שבצפון איטליה. שמש נעימה מלטפת העניקה מזג אויר מושלם בסוף חודש אוקטובר. מעט מטיילים. כמעט לבדי על השביל החוצה את השמורה לאורכה.י
ואז זה נגלה לפניי: היופי המהפנט של הרי האלפים האוריינטלים, ומעל כולם מיתמר הר גראן זברו.י
קוניג-שפיץ. המלך של סטלביו. 3,851 מטר גובהו. ענק עוצמתי הניצב בגאון כיצירת טבע מופתית.י
עשרות קיפחו את חייהם בנסיונות לטפס עליו במהלך השנים. מושא מאוויים של מטפסים רבים.י
מוקסם מהיופי האינסופי, ממשיך לטפס על הר מקביל שיתן לי תצפית טובה יותר ולאחר טיפוס מייגע של מספר שעות תוך פילוס דרכי בשלג מוצא עצמי מתייצב מול המלך. הזמן כאילו קפא מלכת.י

האגדה מספרת על יוהן זברוסיוס, אציל איטלקי במאה ה-12, שנודע בכינויו זברו הגדול.י
זברוסיוס התאהב בעלמה בשם ארמלינדה, אך אביה התנגד ליחסים בינהם. כדי לשכנע את האב לשאת את ביתו, השתתף יוהן במסעות הצלב לארץ הקודש ונשאר שם ארבע שנים. לאחר שחזר ציפתה לו הפתעה לא נעימה: אביה של ארמלינדה לא רק שלא שינה את דעתו אלא אף השיא את ביתו לאחר.י
שבור לב מאהבתו הנכזבת נטש זברו הכל והלך לחיות בין ההרים כנזיר. הוא חי בבדידות שלושים שנה ויום, מנסה לשכוח את העבר בתפילה ומדיטציה. כאשר חש שהגיע יומו, נשכב למות על סלע גדול למרגלות ההר האהוב עליו.י
מוקף בהרים, חרט את שמו ותאריך פטירתו על הסלע אשר נראה עד היום בתחתית הקרחון.י
האגדה מספרת כי רוחו, מטוהרת מכאב ומחסור של שנים, טיפסה אל פיסגת ההר שהפך לטירת הרוחות הראויות,י
ובה שוכנת נשמתו של זברו הגדול, מלך פסגת ההר..י

 

20221101_133003.jpg
20221101_132240.jpg
בדרך לגראן זברו.jpg

הדוב של טרנטינו והדולומיט הנעלם.י

בכניסה ליער בשמורת הטבע אדמלו-ברנטה קידם את פניי שלט המתריע על נוכחות דובים באזור.י

באזור הדולומיטים המערביים במחוז טרנטינו קיים ריכוז של כ-60 דובים חומים המשוטטים בשמורה. בשנים האחרונות רבו מקרי ההתקלות של מטיילים עם דובים באזור. התקלויות שלא תמיד נסתיימו בטוב..י

 

כבר בזמנים קדומים, נוכחות הדוב השפיעה מאד על האדם.י

היישות החייתית האדירה המסתתרת במקומות פראיים עם מאפיינים שלעיתים הזכירו אנושיים, הציתה את דמיוננו. הדוב הפך לחלק מאותו פנתיאון של יצורים קסומים בין החיה, האנושי, והאלוהי. י

עם התפתחות הציוויליזציות, נכח הדוב על פני אלפי שנים באינספור סיפורים, מיתוסים, שירים, מיתולוגיה, אגדות, ובסיפורי המקרא. י

 

הגעתי לשמורה בשעת ערב ושמתי פעמיי אל עבר הבקתה אי שם בתוך היער. חושך ירד, גשם זלעפות טורדני מתערבב עם זיעת מאמץ ההליכה. אור ירח חודר מבעד לצמרות עצי היער הגבוהים. קולות בעלי חיים ממרחק לא ברור מבליחים מתוך העלטה ומחישים את צעדיי ביער אפל רוחש דובים אל עבר הבקתה המיוחלת..י

 

למחרת, טיפסתי לבקתה הצמודה אל ההר הגבוה, צ'ימה טוסה. ערפל סמיך פקד את האזור.י

תחושת החמצה שהדולומיט המובטח נמצא מרחק כה קצר ממני אך אינני יכול לראותו.י

תוכל לראות אותו כאן, בתמונה על הקיר, התבדח בעל הבקתה.י

ירדתי מההר כשאחריי רודפת סופת גשמים וברד כבד. י

 

אך לא אלמן ישראל.י

למחרת, השמש האירה לי פנים, והעניקה לי חווית טיפוס מחודשת ומופלאה אל ההר.י

 י

לפניי נגלה במלוא הדרו מראה הדולומיטים מכוסים בשלג כיצירת אמנות מרהיבה של הטבע.י

 

אמנם לא פגשתי בדוב של טרנטינו, אך פגשתי את עצמי בגרסה הרפתקנית מגשימת חלומות, החורטת חוויות וצוברת זכרונות בלתי נשכחים.י י

אזור דובים.JPG

הגיבורה מהרי המונטה רוזה.י

 

בשמורת הטבע אלטה ואלססיה בצפון איטליה זכיתי לחווית מסע מרהיבה ביופיה ומאתגרת: הרים מושלגים, מצוקים תלולים, וקרחונים.. זו השמורה הגבוהה ביותר באירופה, הודות למסיב הרי המונטה רוזה הכבירים הנכללים בתחומה.י

כל מסע כזה מזמן מלבד הרפתקאות מפתיעות, גם אגדות מרתקות. וכך גם הפעם..י

 

אגדה מקומית מספרת על קבוצת נשים מהעיירה גרסוני שעבדו בשטחי המרעה הגבוהים בהרי המונטה רוזה. אחת הנשים לא שמה לב שבנה הקטן הולך לכיוון קצה המצוק..י

משהבחינה בכך היה מאוחר בכדי שתוכל להציל אותו. היא היתה רחוקה מדי והילד היה על פי התהום. למשמע זעקת האימה שלה פנתה להציל את הילד אישה אחרת שהייתה בסמוך. היא לא היססה, והצליחה לזנק ולהציל את הקטן על ידי השלכתו בחזרה אל קרקע בטוחה, זאת מבלי לחשוב על עצמה. היא נפלה לתהום ונהרגה.י

מאותו יום ואילך, נשות העיירה גרסוני לובשות חצאית ושמלה אדומות, כדם אשר צבע את שמלתה, סינר וז'קט שחורים כמו הסלע שגדע את חייה, וחולצה לבנה כמו השלגים הנצחיים של המונטה רוזה. י

מאות שנים חלפו, אך גם כיום נשות גרסוני לבושות כך לזכרה של מלכת האגדה, הגיבורה מהרי המונטה רוזה.י

IMG_0462.JPG

כתב וצילם: שי ברנר
כל הזכויות שמורות